: ספר סימן מב

הקודם הבא

אמבולנס המשמש חשיב"ס אם מותר לחזור לתחנה, אי אמרינן הואיל בשבת. פלפול בסוגיא דספק פ"נ דוחה שבת

ב"ה יום שנכפל בו כי טוב ב` מנחם אב ויהפוך ד` לששון ולשמחה ברוקלין נ"י יצו"א.

ישראל אשר בך אתפאר, ארי` נוהם מתוך קופה של תורה, גל אגוזים, ג"א ידיד עליון וידיד נפשי האמתי חוב"ט אי"א נו"נ חסיד ועניו מתלמידיו של אהרן שמו מפארים וכו` הרב הגאון כש"ת מוה"ר ישראל ארי` זלמנוביץ שליט"א ראב"ד ור"מ קרית צאנז עיה"ק בארצה"ק מח"ס חי נפש.

אחדשה"ט ושכת"ר באהבת נפש יקרת מכתבו הגיעני בידידות יתירה וכרע כאח לי ולרוב ענותנותו כבדני בח"ת וארי נעשה שואל ומשיב דברים נכוחים משמחים אלקים ואנשים ואשתעשע בדבריו היקרים לי מאד לפי מיסת הפנאי כי לרוב טרדות פניתי מכל להשיבו ולהתיקר בדבריו כאהבת אחים. ואף שהי` לי להיות נחבא אל הכלים ולא לפלפל בשאלות חמורות כאלו שלא להכשל ח"ו באיסור שבת שחמורה כע"ז או ח"ו בדיני נפשות ומד` מצעדי גבר כוננו ולכן לא אכתוב כל זה להלכה עד שיברר כת"ר לעצמו אלא לפלפולא בעלמא או שיסכימו לזה גדולי הוראה ובתפלת שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי אתחיל בס"ד.

וזה תוכן הדברים, אמבולנס שהוביל את החולה שיש בו סכנה בשבת אצל הרופא או לבית חולים והשאיר שם החולה אם מותר לו לחזור למקומו בכדי שיהא מוכן לעת הצורך לחולה אחר ח"ו בו ביום. פי` דאף שלעת עתה אין לנו ידיעה משום חולה אחר שיב"ס שצריך המכונה דבכהאי גונא ליכא שום שאלה אלא לפי שהוא דבר שכיח כגון בכרך גדול אשר האמבולאנס משמש לאלפים ורבבות בנ"א וע"פ דרך הטבע למשל הוא משמש עשר בנ"א חולים שיב"ס בכל יום ואם לא נתיר לו לחזור לא יהיה מי לטפל בשאר החולאים שיש בהם סכנה אם יצטרכו והוי בכלל פ"נ. ומקודם שנבא להשתעשע בדברי כת"ר אפלפל ואביא מקור ההלכה.

גרסי` בגמ` יומא פ"ג במשנה החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת. ובגמ` דף פ"ד ע"ב ל"ל תו למימר וכל ספק נפשות דוחה את השבת אמר רב יהודה אמר רב לא ספק שבת זו בלבד אלא אפי` ספק שבת אחרת וכו` ואין עושין דברים הללו לא ע"י נכרים ולא ע"י קטנים (ג"ה כותיים) אלא ע"י גדולי ישראל וכו` אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לא הלכו בפ"נ אחר הרוב ופסקו הפסקנים דהכי קיי"ל דכל ספק שנסתפקו בפ"נ דוחין עליו את השבת וכתבו התוס` דהיינו טעמא דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב משום דכתיב (ויקרא י"ח) וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל.

וצ"ב בפי` כל ספק שנסתפקו בפ"נ מה כונתם בזה ומדברי התוס` שכתבו שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל אין לו מושג מה כונתם דיש לומר דאפי` בכה"ג שאין חולה לפנינו אלא שאנחנו חושבין דילמא נמצא ישראל ונציל אותו ממיתה כבר נמי הוי בכלל זה שבשום אופן הוא היקף רחוב גדול אבל בגמ` שם שהביא הני דיני לא דברו אלא לפקח עליו את הגל ובדומה לו וכגון שהיו רוב כותיים וישראל אחד או מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק כותי ספק ישראל בכל אלו מפקחין ועיין רמב"ם פ"ב מה"ש והנה כל כי הני ספקות שהבאו בגמ` נראה פשוט שהמדובר הוא כשיש לפנינו איש ידוע ובו באיש הזה נעשו הספקות הללו אשר אנן מספקינן בהו או יכולין לספק בו אף שהוא ספק קלוש דילמא עודנו חי או שמא יועיל לו התרופה ונציל אותו ממיתה, דוחה את השבת אבל היכי שאין לנו אדם ידוע שנספק עליו הני ספקות אלא שהמציאות הוא שאפשר יהיו באיזה מקום ספקות כאלו אבל לא שמענו ולא ראינו אנשים כאלו כה"ג ודאי דאין לחלל שבת וכגון בנפלה מפולת ולא ראינו שם בנ"א מישראל לא אמרינן לפקח דילמא יש שם ישראל כמובן. והא דאמר בגמ` בנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מיירי בראינו או ידענו ידיעה ברורה שהי` שם יהודי קודם שנפלה המפולת אלא שאנחנו מסופקים אם הוא שם או הלך בנתיים למקום אחר ואי לא הלך למקום אחר שם הוא והרי חי ודאי מפקחים עליו את הגל מספק שמא הוא שם וכן מיירי נמי דיש לנו איש מסומן להסתפק בו. ולפי זה אין מכאן שום ראי` לדידן היכי דאנן אין לפנינו איש במי להסתפק רק ברצונינו להתיר לו לחזור לפי שאפשר שיזדמן לו אחר אף שע"פ דרך הטבע אפשר שימצא.

וכת"ר רצה להביא ראי` ממה שכתבו התוס` פסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה רבה שכתבו שם דאי נימא הואיל לענין שבת א"כ בטלה כל מלאכת שבת דנימא הואיל ואי מקלעי ליה חולה שיש בו סכנה וראוי ליה ותירצו דחולה שיש בו סכנה לא שכיח, ומעתה העיר כת"ר דודאי חשיב"ס לא שכיח בשכונה אחת או לענין מאכל אחד (ומזה עוד נדבר אי"ה בסמוך) אבל האמבולנס שהוא בעד אלפי נפשות ובתוכם יולדות ועכ"פ חזינן דשכיח הוא יום יום שיש חשיב"ס א"כ יש לן להתיר מטעם הואיל וכקושית התוס` והתי` אינו מספיק בדידן, אלא שחזר בו דהלא אפילו לרבה דאית ליה הואיל הלא הוא רק באם עבר ועשה פטור אבל לכתחלה אין להתיר. ולפענ"ד אי משום הא אכתי הרוחנו הרבה דעכ"פ יצאנו מידי איסור דאורייתא ואז שפיר יש להקל יותר כמובן.

ולכאורה עלה בדעתי דדבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים אי שבת דחויה או הותרה אצל פקוח נפש. ואפשר שיחתי דהרמב"ם פ"ב מהל` שבת כתב דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין כל צרכיו בשבת ע"פ רופא אומן של אותו מקום, ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך וכו`, שספק נפשות דוחה את השבת, וכתב הכ"מ דדבר זה תלוי במחלוקת אי טומאה דחויה או הותרה, ורבינו פסק טומאה דחויה א"כ גם שבת דחויה אצל פ"נ וכ"כ הרשב"א בתשו` והר"ן עיין תשו` הרשב"א סי` תרפ"ט, וכ"כ הטור ש"ע או"ח סי` שכ"ט וז"ל כל פ"נ דוחה שבת והזריז ה"ז משובח וכ"פ בש"ע סי` הנ"ל.

אבל הרא"ש יומא הנ"ל ובתשובה כלל כ"ו סי` ה` וכן דעת רבו הר"מ מרוטנבורג דשבת הותרה אצל פ"נ וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל שהביאו הרא"ש ביומא הנ"ל בחולה שיב"ס שצריך בשר בשבת שוחטין לו אפילו כי איכא נבלה יען כי איסור שבת כבר ניתן לדחות בהעברה ובבישול ובמחמין לו חמין אי נמי שא"א שלא יהא קטן אחד בסוף העולם. והאי שלא יהא קטן אחד בסוף העולם אין לו מובן כלל לכאורה וכבר הלכו בו נמושות ועיין ח"ס או"ח סי` ע"ט מה שכתב בזה וכתבו קצת מפרשים טעמו הוא משום דשבת הותרה. אבל מלשון שכתב יען כי איסור שבת כבר ניתן לדחות משמע דס"ל דחויה וגמ` מפורשת אמרו פסחים דף ע"ב ע"ב א"ל רב אשי לרב כהנא הכא נמי הרי נתנה שבת לדחות אצל תינוקות דעלמא א"ל לגבי דהאי גברא מיהת לא איתיהיב ע"כ ומפורש דמה שניתן לדחות אצל תינוקות דעלמא אינו עושה היתר לשאר כיון דלגבי דהאי גברא לא איתיהיב לדחות, ואי נימא דדעת הראב"ד לחלק בין מילה דלד"ה היו דחויה בין פ"נ דהוי הותרה הוי אפשר לחלק כן דלא תקשה ליה מגמ` הנ"ל, והאחרונים נחלקו במילה אי הוי דחוי` ועיין בסמוך ד"ה ולהיות שפתי צדיק. וצ"ע. והתשב"ץ או"ח ח"ג סי` ל"ז ל"ח האריך הרבה לברר דשבת הותרה אצל פ"נ (וקצת צ"ע דבח"א סי` נ"ד כתב התשב"ץ וז"ל א"כ שבת לענין סכנת נפשות הרי הוא דחויה או מותרת והרי היא כחול לכל דבריה משמע קצת דמספקא ליה אי הותרה או דחויה).

וראיתי דברים תמוהים לפענ"ד בשו"ת אבני נזר סי` תנ"ה ס"ק ה` שכתב וז"ל והנה בדין זה אם שבת הותרה אצל פ"נ או דחויה יש שערוריה גדולה והרמב"ם פרק ב` מהל` שבת הלכה ג` כתב ואלו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת עליהם הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים מבואר דבאמת אינו חילול כלל ושבת הותרה ובתורת כהנים הובא בירושלמי ע"ז פ"ב הל` ב` שבת הותרה מכללה להתרפאות א"כ מפורש בת"כ שבת הותרה וכו` ודברים אלו נפלאים מה שהביא דברי הרמב"ם ומשמע דרוצה לפרש בו דס"ל דשבת הותרה וכמו שכתב מפורש מבואר וכו` ושבת הותרה והלא מפורש כתב הרמב"ם דשבת דחויה וכן הביאו כל הפוסקים וצריך לדחוק דלא הביא דברי הרמב"ם אלא לדמיון עכ"פ היה לי צער הרבה ליישב דבריו ומי שיש לו לב רחב יישב הדברים. [עיין שו"ת שמש צדקה יו"ד סי` כ"ט מבן המחבר. ועיין ביאור הגר"א יו"ד סי` קנ"ה ס"ק כ"ד].

ומעתה י"ל דנידן דידן תלוי בהני מחלוקת דלמ"ד שבת דחויה ל"ל למימר הואיל ונתיר אפי` בשביל חולה אחר שאינו ידוע שהרי שבת הוא רק דחויה לאותו חולה ובשעת מעשה וממילא ליכא למימר שמותר לו לחזור שהרי כיון דהאי חולה כבר בבית החולים אזלה לה דחיתו לגבי שבת ואסור לחזור משום דילמא יצטרכו לחולה אחר אבל למ"ד שבת הותרה א"כ הותרה לגמרי ואמרינן הואיל והותרה הותרה אפילו לחזור משום דילמא מקלעי ליה אורחים.

ובשוטטי בין הספרים מצאתי בס` עין הרועים להגאון מהרש"ם אות ה` שהביא בשם ספר הישר לר"ת מס` פסחים סי` ש"ב (בדפוס שלי לא מצאתי שם) דלא אמרינן הואיל אלא היכא דכשיזדמן הדבר שאנו דנין עליו ישוב למפרע עשיית מלאכה להיתר גמור כצורך או"נ אבל לא היכא שהוא רק דחויה ע"כ ע"ש וזה נראה ראיה ברורה דהואיל שייך רק היכא דאמרינן הותרה ולא היכא שהיא דחויה וא"כ אתי שפיר מה שאמרתי בס"ד דהני שני דברים תלוי זה בזה ובמחלוקת הפוסקים הנ"ל.

ולא אכחד מעטי מה שנתקשתי בדברי רבינו הטור או"ח סי` שכ"ח שכתב וז"ל היה חולה צריך לבשר שוחטין לו ולא יתנו לו בשר נבלה כדי שלא יצטרכו לחלל שבת בשחיטה כי השבת הוא אצלו כחול לכל מה שצריך ע"כ אין להאכילו בשר נבלה ע"כ. נראה מדבריו דס"ל דשבת הותרה וכדעת אביו הרא"ש ז"ל ביומא הנ"ל בשם מהר"מ רבו וטעמו דס"ל טומאה הותרה בצבור וגם שבת הותרה אצל ס"נ וכ"כ הרשב"א בתשו` סי` תרפ"ט שזה תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה הוא אצל חולה או הותרה שאם נאמר הותרה שוחטין לו שלא אסרה תורה מלאכה בשבת אצל חולה ושוחטין לחולה בשבת כדרך ששוחטין אנו לעצמינו אבל למ"ד דחויה היא מאכילין לו הנבלה ועיין ב"י וב"ח שם ומעתה כיון שפסק כאן בסי` שכ"ח כמ"ד היה חולה שוחטין לו כי השבת אצלו כחול ע"כ דס"ל דשבת הותרה אצל חולה א"כ איך כתב לקמן סי` שכ"ט כל פ"נ דוחה שבת דמשמע דוחה אבל לא הותרה ונמצא הני דברים סתראי נינהו.

ואין לומר שטעם הטור כטעם הראב"ד ז"ל דכיון דכבר איסור ניתן לדחות בהעברה ובישול וחמין או כטעם הר"ן משום דאוכל נבלה עובר על כל זית וזית או משום טעם הר"מ דאיכא למיחש שמא יקוץ החולה באכילת נבלה ויסתכן זה אינו כלום שהרי כתב הטור ונתן טעם כי השבת אצלו כחול משמע דמטעם הותרה הוא דהתיר שחיטה וצ"ע.

ותבט עיני לקח"ז מרן ר` עמרם בלום בשו"ת בית שערים או"ח סי` קי"ב שהאריך הרבה בהאי סוגיא ובתוך הדברים כתב וז"ל והנה בטור סי` שכ"ח כתב שוחטים וכו` כי השבת הוא אצלו כחול לכל מה שצריך וכו` ואני מסתפק בכונתו אי ס"ל כדעת הר"מ דשבת הותרה אבל נבלה רק דחויה וכמ"ש לעיל ובאמת דכן משמע לכאורה פשט לשונו כי השבת אצלו כחול דהיינו הותרה אלא שמצאתי להרמב"ם ז"ל בפ"ב משבת סוף ה"ב שכתב ג"כ כלשון הזה כללו של דבר לגבי חשיב"ס ה"ה כחול לכל הדברים שהוא צריך להם ע"ש והרי הרמב"ם פוסק שם להדיא בה"א דשבת דחויה אצל ס"נ וע"כ הכונה דהוא כחול לענין שאין חלוק בין מלאכה למלאכה לא כמו לענין או"נ ביו"ט שיש חילוק בין מלאכות הקרובות לרחוקות מאו"נ וא"כ גם מלשון הטור אין ראיה אבל יש לומר דכונתו כדעת הראב"ד ז"ל דמשו"ה שוחטין כיון שכבר ניתן שבת לדחות אצלו וכו` ע"ש.

והנראה מדבריו הקדושים ז"ל דבאמת מספקא ליה בדעת הטור ז"ל מה דעתו אי ס"ל הותרה או דחויה וצ"ע לכאורה שלא הרגיש שכתב מפורש בסי` שכ"ט דס"ל דחויה אבל לפי דעתו הקדושה מצאנו פתרון לקושייתינו בדברי הטור שלא יהיו סותרים דאף דפסק דשוחטין אפ"ה לא ס"ל הותרה וכדעת הרמב"ם אלא שמה שכתב דיש לומר דס"ל כהראב"ד לולי דבריו הקדושים לכאורה לא משמע כן שהרי לא כתב כלל האי טעמא ועכ"פ הי"ל להזכיר ברמז ורמיזה מטעם זה אלא שהמפרשים האחרונים נראה שפירשו בדברי הטור דס"ל הותרה וכדעת אביו הרא"ש ז"ל וי"ל.

וראיתי בגליון מהרש"א פסחים הנ"ל שכתב וז"ל וצ"ע בתוס` חולין דף ט"ו רע"ב ע"כ נראה כונתו דשם בתוס` ד"ה כגון שהיה לו חולה הקשו אם יש מוקצה לחצי שבת אמאי שרי לר"מ בשוחט לחולה והבריא ותי` וי"ל כיון שרגילות הוא שחוזר לחליו לא הוה מוקצה ע"ש והנראה דחולה שיש בו סכנה נמי דבר שכיח הוא שהרי כתבו כיון שרגילות הוא שחוזר לחליו וא"כ נמצא דבריהם סותרים ולפענ"ד דלא דמי הני אהדדי דודאי חולה שיש בו סכנה סתם הוא דבר שלא שכיח כלל אבל מי שהיה בע"ש חולה שיש בו סכנה והבריא קצת בשבת ודאי דרגילות הוא שחוזר לחליו שכן דרך אנשים חולים מסוכנים שעולים ויורדים בו וזה לפענ"ד פשוט.

והן בקודש חזיתי בשו"ת עט"ח או"ח סי` ד` שיצא לדון בדבר חדש דאפי` למ"ד שבת הותרה אצל פ"נ מ"מ במכשירין שהיה אפשר לעשותן מע"ש אסור לעשותן עבורו בשבת מכח הותרה, אלא מ"מ כיון שהוא לפנינו עתה בסכנה בשבת ואם לא נחלל שבת בעבורו אפילו במכשירים אפשר שיבא לידי סכנת מות נדחה לפניו שבת כמו בכל איסורי תורה שאין עומדין בפני פ"נ מקרא דוחי בהם. ובזה כתב ליישב מה שהקשה ליה מסוגיא דחולין דף ט"ו דאיתא שם תני תנא קמיה דרב השוחט בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וכו` הא ר"מ שרי כי שרי ר"מ כגון שהיה לו חולה מבע"י א"ה מ"ט דר"י דאסר כגון שהיה לו חולה והבריא ומקשה בתוס` ד"ה כגון וכו` ומתרצי כיון שהרגילות הוא לחזור לחליו לא הוי מוקצה כמו גמרו בידי אדם עכ"ל.

וקשה לי דהא ר"י א"ל הכנה דרבה ולשיטת כמה מאן דס"ל וכו` ובתוס` פסחים מ"ו ע"ב איתא וא"ת אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיב"ס וי"ל כיון דלא שכיח וכו` א"כ בגוונא הנ"ל שיש לו חולה בתוך ביתו ורגילות הוא שחוזר לחליו בכה"ג הוי הואיל דשכיח וליכא איסור דאורייתא כששוחט אף בעת שהחולה אינו בסכנה דעד"ז שייך הואיל שיכול לבא לידי סכנה ויהיה לצורך באותה שחיטה ואף שגם היכא דשייך הואיל מ"מ אסור מדרבנן הרי מדרבנן לא קניס ר"י שוגג אטו מזיד א"כ נשאר קושית הגמ` א"ה מ"ט דר"י. אמנם כבר ביררתי במקום אחר שדעת התוס` דמלאכת שבת בחשיב"ס הותרה ולא דחויה אבל לשיטת הר"ן במס` ביצה פ"ב סי` תת"פ שמאריך לברר דמלאכת יו"ט לצורך אוכל נפש הותרה לגמרי ומלאכת שבת לחשיב"ס אינו הותרה רק דחויה ל"ק קושית התוס` הנ"ל די"ל דלא אמרינן הואיל אלא גבי יו"ט דאי מקלעי ליה אורחים יתברר למפרע שלא היה שם מלאכה במה שאפה ביו"ט דלצורך הוי כמו בחול משא"כ במלאכת שבת דאף שמזדמן חשיב"ס אינו הותר מלאכה רק דרך דחויה וכיון שלא הותרה לא שייך למשרי שלא לצורך החולה כלל מטעם הואיל וחזי לכשיהיה חולה ע"ש מה שהאריך בזה. וששתי כעל כל הון שמצאתי ב"ה ראי` ברורה לשיטתי דלא אמרינן הואיל אלא למ"ד שבת הותרה אצל חולה אבל למ"ד דחויה ליכא למימר הואיל וסהדי לי שב"ה בעצמי כונתי כן.

ובעיקר קושית הגאון ז"ל תינח לדעת הר"ן אבל לפי דעת התוס` הדרא קושיא לדוכתא דס"ל שבת הותרה וגם ס"ל הואיל א"כ נשאר קושית הגמ` א"ה מ"ט דר"י ולפענ"ד נראה לומר דכיון דעיקר חשיב"ס לא שכיח כלל ולא שייך ביה לומר הואיל א"כ כ"ש דלא שייך לומר הואיל בחשיב"ס שהבריא מטעם שרגילות לחזור לבא לידי סכנה והלא סכנה עצמה לא אמרינן בה הואיל ולא יהא הטעם משום שרגיל לחזור לבא לידי סכנה חמור מסכנה עצמה ויהיה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא בסכנה עצמה לא אמרינן הואיל ובהבריא מתוך הסכנה אמרינן הואיל שיכול לחזור לידי סכנה ודו"ק כי יש לחלק קצת. וממילא לא מצי להקשות מ"ט דר"י מכח הואיל.

[שוב מצאתי בשו"ת מהר"ם שי"ק או"ח סי` קל"ח שכתב ג"כ הכי ע"ש ומיהו עיין בחי` מהר"ץ חיות יומא מ"ו ע"ב שבת דהותרה טומאה דחויה היא ותמה אכ"מ שהביא בשם הרשב"א דלמ"ד טומאה דחויה ה"ה פק"נ בחולה].

ולהיות שפתי צדיק דוברות בקבר אביא עוד מה שראיתי שם שהקשה על הטור שבסי` שכ"ח כתב הי` חולה צריך לבשר שוחטין לו וכו` כי השבת הוא אצלו כחול הרי שתופס להלכה כדעת הר"ן דשבת הותרה אצל חולה (מ"ש כדעת הר"ן נראה דט"ס או פליטת הקולמס הוא שהרי דעת הר"ן דדחויה הוא) ובאישתפיך חמימי דלאחר המילה סובר הטור כדעת הרז"ה שדוחין את המילה כדי שלא יבא לידי חילול שבת בחימום מים לאחר המילה כמ"ש הב"י לאו"ח סי` של"א וע"ש מה שתי`. ולשיטתיה אזיל דס"ל מילה נמי הותרה אצל שבת אבל ראיתי בח"ס או"ח סי` פ"ה דמילה לד"ה הוי דחויה אצל שבת ולפי דעתו אתי שפיר שיטת הטור שפסק במילה כדעת הרז"ה וק"ל. וצ"ע קצת שלא הרגיש מס` שכ"ט. עוד ראיתי שם שתלה מחלוקת הנ"ל אם שבת דחויה או הותרה אצל חולה בפלוגתא דתנאי יומא פ"ה לר"ע דיליף פ"נ דוחה שבת מקרא דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי אבל להחיות מעל מזבחי ועבודה דוחה שבת ק"ו לפ"נ ואתי דחיית דפ"נ בשבת מעבודה וכיון דעבודה לד"ה הותרה בשבת כדאמר רבא טומאה דחויה שבת הותרה א"כ פ"נ נמי הותרה ולשמואל דיליף מוחי בהם נראה לומר בפשיטות דלא הותרה אלא דחויה ע"ש ולא זכר השר מדברי התשב"ץ הנ"ל בסי` ל"ז ודו"ק ועיין עוד שו"ת ב"ש לקח"ז סי` ש"ט, ש"י, ובכפ"ת יומא הנ"ל.

ומעתה אי נימא דקיי"ל דשבת הותרה אצל חשיב"ס עכ"פ הועיל לן כל הפלפול הזה להוציאו מידי איסור דאורייתא לחזור מטעם הואיל אף דנשאר באיסור דרבנן הרוחנו הרבה במה שהוציאנו אותו מא"ד. אבל לפי הנראה רוב הפוסקים פסקו דשבת דחויה הוא ולא הותרה והכין פסקו כמעט כל האחרונים ז"ל ולפ"ז נפלה לן היתר הנ"ל מטעם הואיל לדעת הרמב"ם ודעימי` דס"ל דחויה ולא הותרה.

איברא דאפי` לפי דעת הפוסקים דס"ל הותרה נמי אכתי אני נבוך דהנה כת"ר העיר בסברא ישרה לדברי התוס` שכתבו דחולה שיב"ס לא שכיח מהמציאות שאנו רואים שכן שכיח הוא ועבודת אמבולנסים לא פוסקת יומם ולילה והעלה לחלק דודאי חשיב"ס שיצטרך לאותו מאכל מה שהוא בישל או שיהא חולה באותה שכונה איפה שהוא גר באופן שאם יחלה ידעו ממנו זה אפשר דלא שכיח אבל עבודת אמבולנסים שהוא בעד אלפים ורבבות ובתוכם יולדות ע"ז הנסיון מעיד ששכיח, ולפי שדברי כת"ר עלי אהובים חפשתי לו חבר ומצאתי כי רב הוא חדא מדברי התוס` חולין דף ט"ו הנ"ל יש לדייק קצת דהיכי דשכיח לחזור ולחלות מקרי שכיח ועכ"פ לדעת העט"ח ומצאתי מפורש בשו"ת ח"ס או"ח סי` ע"ט במה שהשיב להגאון רע"א בפירות יבשים צמוקים שנהגים בהם איסור בז` ימי הפסח ואוכלים אותן ביו"ט אחרון של פסח ואחרון של פסח חל בשבת ורצה הגרעק"א להתיר להכין ביו"ט ז` של פסח לצורך מחר דהרי ע"י עירוב תבשילין לא התירו אלא ע"י הואיל והכ"נ כיון דמתירין פירות יבשים בפסח לכל חולה שאין בו סכנה נימא הואיל וחזי לחולה אפילו שאב"ס וזה שכיח ע"ש.

והח"ס השיב לו דנהי דחולה שאב"ס שכיח אבל לא שכיח שיהא צריך (לראזינגס) צמוקים דוקא ע"ש וזה ראיה לסברת כת"ר דלא שכיח אותו חולה שיהא צריך לצמוקים והיינו כמו שיהא צריך לאותו מאכל דוקא וכן כתב שם עוד וז"ל בשלמא התוס` הקשו דיתבטלו כל מלאכת שבת דמי יודע מה שיצטרך החולה אפי` ללבן סכין לחתוך מן הארכובה ולמעלה יכול הוא לכוות ולחיות א"כ בטלו כל מלאכת שבת אך משתירצו דבעינן שכיח א"כ אפי` איכא חולה בפנינו לא שכיח שיצטרך למלאכת זו בפרטות ע"כ הרי שכתב בפי` התוס` כסברת כת"ר. אלא שאף שבעיקר הסברא מודינא ליה מ"מ נראה דאין הדמיון עולה יפה לדידן מתרי טעמא.

א) מאחר דכבר חתמו לן רבותינו התוס` ז"ל דחולה שיש בו סכנה לא שכיח כלל ולא אמרינן גבי` הואיל לענין מלאכת שבת א"כ מאן מפיס לומר דעכשיו נשתנו הזמנים וחשיב"ס הוי שכיח דבכמה נקרא שכיח ובכמה לא הוי שכיח ונתתה דבריך לשיעורין דכשאמבולנס מביא בכל יום לערך עשרה חולאים שיב"ס אז נתיר לו לחזור וכשמשמש רק לחמשה אז נאסור לו לחזור וכשמשמש לשבע הוי ספק והיום יתירו בשכיח ומחר יתירו בלא שכיח גם לעת ערב שליכא עוד טעמא משום הואיל דאז ודאי אין שכיח או שלא יגיע עוד בזמן אז יהיה אסור לחזור כמו שכתבו התו` לענין אורחים דבה"ש אסור לבשל מטעם הואיל כיון דלא חזי תו לבו ביום וא"כ הכי נמי וכיון דהוא דברים הנוגעין לחילול שבת נמצא ח"ו שם שמים מתחלל, ויאמרו כבר התירוהו הפרושים.

ב) עוד אני אומר דהכא בדידן לא שייך כלל האי סברא דהואיל דטעם הואיל הוא באופן במי שעושה מלאכה עכשיו ואינו צריכא לו אמרינן הואיל ואי מקלעי ליה אורחים לא יצטרך עוד לעשות אותה מלאכה שנית כשיהיה יצטרך לו כגון באופה מיו"ט לחול כשמזדמן אורחים אם לא היו אופים מקודם היה צריך לאפות עכשיו ועתה כשהקדים האופה לא יצטרך לעשותו אח"כ וכן בכסוי דם צפור אבל היכא שהעבודה שעשה עכשיו אינו עושה שום פעולה ותועלת למה שיצטרך אח"כ לצורך העבודה השניה כה"ג לא אמרינן הואיל וסברא זו הביא הגאון בעל ברוך טעם בשו"ת עט"ח יו"ד סי` כ"ג בשם חתנו ר` מאניש ומיישב בה קושית הפוסקים שהקשו דכהנים שלא בשעת עבודה לא יעברו על איסור שעטנז מטעם דהואיל ואי מקלעי ליה עבודה חזי ליה השתא נמי חזי ותי` לפי סברא זו דכיון דלבישת שעטנז לא מועיל כלום ואין בזה שום תועלת למה שיצטרך לעבוד העבודה דבזמן שיצטרך לעבודה יכול להלביש עצמו בבגדי כהונה ממילא לא אמרינן כה"ג הואיל. ואי משום שיזדמן לפעמים שלא יהיה לו פנאי להלביש קודם העבודה כה"ג ודאי לא שכיח כלל מקרי ע"ש וכתב שהדברים ברורים הם בטעמם.

ולפי זה בדידן נמי באמבולנס אף שנימא דסתם חולה שיב"ס שכיח הרבה אבל זה במקומות משונים ולא בשכונה שהאמבולנס יחזור בו דזה ודאי לא שכיח שיהא החולה שיב"ס דוקא בשכונה שהאמבולנס בו וכמו שביארנו לעיל וא"כ האיך נתיר לו לחזור להאמבולנס למקום תחנותו למזרח שיצא משם משום שמא יצטרך לו חשיב"ס לצד מערב הב"ח או לשום צד אחר לגמרי שלא היה צריך לבא הנה כלל בחזרתו עבור החולה הזה ואין לו שום תועלת להחולה בחזרתו של זה ואדרבה עוד הרחק את תחנתו ממנו וכגון שהתחנה שלו עשרים ק"מ מבה"ח לצד מזרח והחולה הוא עשרים ק"מ מצד השני לצד מערב וא"כ בחזרתו לא עשה שום פעולה עבור החולה שנאמר בו הואיל וזה לפענ"ד ממש סברת כת"ר וסברת הח"ס ז"ל דודאי חולה שיש בו סכנה משכחת ליה אבל שיהיה באותו שכונה לא שכיח כלל אבל בשביל שיש חשיב"ס בכל השכונות לא התירו לו לחזור למקום תחנותו דזה לא מועיל כלום להחולה וא"כ חזרתו למקומו הוה חזרה לשוא עד התחנה וליכא למימר להתיר משום הואיל דחולה שיב"ס לא שכיח כלל באותה שכונה ודוק בזה הדק היטב כי זה לפענ"ד ברור בס"ד וא"כ עלתה בס"ד דכה"ג לד"ה לא אמרינן הואיל אפילו למ"ד שבת הותרה אצל פ"נ. ואין לומר דעכ"פ הוה לצורך החולה חזרתו משום דלהתם קוראים על הטעלפאן, שהוא המרכז, זה אינו חדא דאין הקריאה הוא מקום החולה, וסוף סוף חזרתו לשוא היתה ועוד גם אני אומר יקראו להמרכז והמרכז יודיע את הב"ח מקום שיהיה האמבולנס ע"י טעלעפאן או באיזה מקום שיהיה האמבולנס שיוביל התם החולה ידעו מזה במרכז שהרי הוא בידיעתם יוצא כמובן. וא"כ לעולם אפשר לצלצל לו באופן ישר ולהזמינו ממקום שהוא.

וראיתי במכתבו היקר שהביא דברי הנוב"י ת` סי` ר"י בשאלת הנתוח בכדי להתלמד עליו ועי"כ יכלו להציל שאר נפשות (אולי) ובתוך הדברים כתב הגם דקיי"ל אפי` ספק נפשות דוחה שבת אבל כל זאת אם החולה הוא לפנינו אבל אולי יזדמן חולה שיב"ס ודאי דלא דחינן את השבת דא"כ יהיו כל הרפואות שחיקה ובישול סמנים והכנת איזמל להקזה מותר בשבת שמא יזדמן היום חולה שיהא צריך (והוא באמת קושית התוס` פסחים וצ"ע שלא הרגיש בזה ולא הביא שכן מפורש בתוס`) לזה וכו`. וכת"ר כתב אבל אחר העיון אין מזה ראי` כי מה שאסור להכין תרופות בשבת הוא פשוט דהלא אפשר להכינם מע"ש ואפי` אם נאמר שנצטרך רפואה לחשיב"ס שלא היו יכולים לתקנו מע"ש מ"מ כה"ג נמי י"ל דחולה שיהא זקוק לאותה רפואה דוקא לא שכיח אבל אמבולנס הוא נצרך לכל חולה אחר ואנו רואים שהוא שכיח וכו`.

ולפענ"ד להעמיד השקפתו הראשונה דודאי מדברי הנוב"י ראיה לאיסור דזיל בתר טעמא דהרי הנוב"י שם כתב מפורש יוצא דכל מה שהתירו בס"נ הוא רק ביש ס"נ לפנינו כגון חולה או נפילת גל אבל במקום שאין כאן שום חולה הצריך לזה רק אולי יזדמן חולה שיהא צריך לזה ודאי דלא דחינן משום חששה קלה שום איסור תורה או אפי` א"ד וסיים ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק ע"ש משמע מדבריו דס"ל דאפילו היתה שכיחא והיה החשש קרוב מאוד אפילו הכי היה אוסר מאחר שאין החולה לפנינו ואף שדבריו בזה קצת צ"ע מתוס` פסחים הנ"ל דמשמע שכן חלקו בין שכיח ללא שכיח והיינו לכאורה חשש קרוב וחשש רחוק אבל הנוב"י נראה דלא מחלק כן וא"כ לשיטת הנוב"י נראה לפענ"ד דס"ל נמי ראי` דאסור אלא שכל זה לדינו שם אבל לענינינו ראיה נכונה דלא מתירין בשום אופן וכמו שעלתה לכת"ר בהשקפה ראשונה. וכל זה לדעת הפוסקים דס"ל שבת הותרה אבל לפי שאנן קיי"ל דשבת דחויה לכ"ע ליכא שום סברא להתיר משום הואיל כיון דדחויה היא ולא הותרה.